בימים האחרונים אני יותר מתגלגלת מאשר הולכת, נהייתי סוג של קציצה, הרגשה כבדה של שבוע 39 אתם יכולים לתאר לעצמכם, כבדות, עייפות, חוסר נוחות. ואני בנאדם מאוד אופטימי, אבל עדיין… כבד 🙂 ושלא נדבר על הלילה… בלילה זה סיוט מתמשך, כל תזוזה גורמת לרוץ לשירותים. אבל כל פעם שאני רק זזה קצת באי נוחות יש זוג עיניים שעוקבות אחריי העיניים של הבוטן שלי, ואם קצת התעכבתי לחזור לחדר היא יוצאת ומחפשת אותי, רגש כזה שאי אפשר לתאר במילים, ממש השומרת הפרטית שלי. אבל הפעם היה לי קטע מדהים איתה, מה שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה ולהזכיר לעצמי כמה שהאהבה שלה אליי לא מובנת מאליה, ואני בטוחה שכמו בסיפורים שלי עם בוטן גם כאן ירימו גבה, אבל למי אכפת… זה רק אני והב(ו)טן שלי 🙂 בלילה לא מצאתי את עצמי בכלל, שוב העיניין הזה של שינה… כמה מובן מאליו וכמה מורכב זה יכול להיות לפעמים. לישון על הצד – לא נוח על הגב – כואב על הבטן – חחח אין בכלל מה לדבר ועד שהתמקמתי בוטן נצמדה אליי בתנוחת כפיות, צמודה אליי לבטן כמו שאנחנו ישנות בחורף, אבל זה בכלל קיץ, הלו… בוטן!! מה הקשר עכשיו?! אני רוצה לישון!! זוזי!! חם לי!! לא נוח לי!! הזזתי אותה, והיא בשלה… חוזרת בחזרה לאותה התנוחה צמודה לי לבטן… שוב – אני מזיזה אותה ושוב היא חזרה בחזרה, התייאשתי, השארתי אותה, נרדמתי. בבוקר כשקמתי הבנתי מה היא בכלל עשתה, היא נצמדה אליי ותמכה לי בבטן כדיי שהיא פחות תכביד עליי, היא זאת שהתעקשה לא לזוז ממני ואני זאת שהצלחתי לישון כמעט 4 שעות רצוף (!!) והיא? כמו שרק בוטן יודעת… נשארת בשלה, פשוט ישנה.
בוטן שלי, בוטן, את פשוט מפתיעה אותי כל פעם מחדש, כמה רגש כמה חוכמה כמה אהבה וטוב יש בך.
מהדברים הקטנים האלה ששווה לעצור הכל ולהודות על מה שיש וגם לך בוטן קטנה שלי, אהבה טובה שלי… תודה 🙂
